האב שתבע לפנות את בנו מהנחלה

תביעות המוגשות בין בני משפחה ובין אחים לאחר פטירת הוריהם אינם עוד מחזה נדיר במחוזותינו, ואולם בכל פעם בו מדובר בתביעה בין הורים לילדיהם משתדל בית המשפט להפציר בצדדים לסיים את ההליכים בפשרה כדי שיתייתר  הצורך ליתן פסק דין.

ניסיון כזה להגיע לפשרה, לא צלח בידי בית המשפט במקרה בו אב החליט להגיש תביעה לפינוי כנגד בנו אשר פלש למשק שבבעלותו (למרות שהאב החזיק במשק נוסף במושב), תביעה שבמסגרתה תבע האב לחייב את הבן בתשלום דמי שימוש ראויים על שימושו במשק במהלך השנים.

העובדות שאין עליהן מחלוקת היו שהזכויות בנחלה רשומות על שמו של האב ברשות מקרקעי ישראל וכי מדובר במשק אותו קיבל האב מכח ירושת הוריו. היות והאב החזיק במשק חקלאי נוסף במושב, בית המגורים במשק אותו ירש מהוריו לא היה מאויש והוא שימש במהלך השנים לאחסנה עד לכניסתו של הבן להתגורר בו.

לטענת האב - הבן פלש לשטח המשק שיפץ את בית המגורים ועשה בו שימוש בעלים ללא כל הרשאה מצידו ומבלי שנתנה לו רשות לכך.

לטענת הבן - לאביו אין זכויות במשק היות ואביו מחזיק במשק אחר במושב והמשק הזה ניתן לו בירושה שלא כדין ובכל אופן רשות מקרקעי ישראל אינה מאפשרת לאדם להחזיק בשתי נחלות ולכן אביו לא זכאי להחזיק בנחלה.ההסבר של הבן מדוע הוא מחזיק במשק היה מכוח הרשות שנתן לו אביו לאחר שהשתחרר מהצבא כפיצוי על התעללות ארוכת שנים מצד אביו, תוך קבלת הבטחה מאביו שבעתיד כאשר ניתן יהיה לבצע פיצול מגרש יקבל הוא את בית המגורים והחצר שמסביבה.

הבן הוסיף וטען, כי בהסכם בע"פ מאוחר יותר שהיה בינו לאביו, הבטיח לו אביו להעביר את הזכויות בכל הנחלה על שמו כנגד הבטחתו שימנע מהגשת תביעה בנזיקין כנגד אביו על ההתעללות בו במהלך שנות ילדותו.לאור העובדה שהבן הסתמך על הסכמים בע"פ בלבד הציג הוא הסכמה בכתב אשר נתנה מצד האגודה לכך שהינו רשאי להחזיק במשק, דבר שיכול להעיד על נכונותם של ההסכמים בע"פ עם אביו.

האב הכחיש מכל וכל את ההסכמים בע"פ עם הבן על כך שהזכויות במשק יועברו אליו בעתיד כפיצוי על התעללות או כפיצוי על אי הגשת תביעת נזיקין ע"י הבן כנגדו.

בית המשפט עורך אבחנה בין 2 סוגי הרשאות להחזיק במקרקעין:

"רשות חוזית" - רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להתגורר במקרקעין שלו . זכות זו יכולה להיות מעוגנת בחוזה. זכות מעין זו, תיבחן לאור דיני החיובים השונים, למשל חוק המתנה, התשכ"ח-1968.

"רשות גרידא" – רשות הניתנת כביטוי של רצון טוב, מבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.

בית המשפט קובע שהרשאה שניתנה ללא תמורה, ניתנת לביטול "כהרף עין" לפי רצונו של המרשה כדי שלא לפגוע בזכות הקניין שלו. רק במקרים חריגים יכיר בית המשפט ברשות שנתנה ככזו שלא ניתן לחזור ממנה (כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים זאת וכאשר הנסיבות יצרו הסתמכות לגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה היא לצמיתות).

בית המשפט בוחן את משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בנחלה בלי שפעל בעליה לסילוקו, והאם בהסתמך על ציפייה זו השקיע השקעות בנכס או שיפר מבנה קיים, מהו היקף ההשקעות, והאם ההשקעות היו על דעת בעל הנחלה ובשיתוף פעולה עמו.

בית המשפט קובע את הכלל המנחה לפיו: "גבולותיו של רישיון מכללא, הנוצר מכח השתק, צריכים להיות צרים ומתוחמים היטב".

ביחס לקיומו של אישור מטעם יו"ר הוועד המקומי קובע בית המשפט כי הוועד המקומי במושב הינו גוף סטטורי האחראי על מתן שירותים מוניציפליים ואין לו כל מעמד בנכסי האגודה ובנחלות. ולכן המסמך שהוצג מטעם הבן מטעם הוועד המקומי אינו בעל ערך מאחר ואין לוועד המקומי כל סמכות ביחס לנחלות החקלאיות.

באשר לטענה על קיומם של הסכמים בע"פ ברור שלא נחתם בין האב ובנו הסכם בכתב, ולכן נטל הבאת הראיה בעניין קיומו של הסכם מוטל על כתפי הנתבע.

השופטת מוסיפה ומדגישה שגם אילו הייתה כוונת האב להקנות לבנו זכויות כלשהן בנחלה, הייתה טעונה כוונה זו ביטוי מפורש בכתב. אין די רק ברצונות הצדדים, כדי שייקבע כי נכרת הסכם, נדרש מפגש רצונות, וכמובן עמידה בתנאים הקבועים בדין. לא כל הבעת רצון משתכללת לכדי פעולה בעלת נפקות משפטית. החוק מעמיד דרישות וכללים שרק בהתקיימותם הופך רצונו של אדם לפעולה משפטית בעלת תוקף מחייב. לדוגמא, דרישת הכתב במקרקעין. כללים אלה מגנים על האינטרסים של כל הצדדים לעסקה, מונעים הפיכת סתם אמירה להתחייבות מחייבת ומקנים רצינות, יציבות וודאות.

לפיכך, מסיק בית המשפט שלא הייתה לאב כל כוונה אמיתית לתת לבנו רשות להתגורר בנחלה ומכיוון שמדובר ברישיון חינם, שאין מקורו בהסכם מפורש, הרישיון מתבטל עם גילוי דעתו של בעל הזכויות בנחלה על כך שאינו חפץ עוד להמשיך ולהעניק רישיון לבנו.

בית המשפט מגיע למסקנה שעצם הגשת תובענה לסילוק יד מלמדת היטב על הלך הרוח של בעל המקרקעין, ועל אי הסכמתו להמשך ההחזקה במקרקעין ע"י בנו ולכן התביעה מתקבלת ועל הבן לפנות את בית המגורים בנחלה.

לאור פסק הדין, אנו מציעים לבחון כל הרשאה שניתנת למי מבני המשפחה להתגורר בנחלה או מתן הטבות כאלו ואחרות מצד ההורים ורצוי אף להעלות את ההסכמות על הכתב, במסגרת הסכם משפחה על מנת להימנע בעתיד מהבנות שגויות מצד הילדים על כוונות נסתרות והבטחות בע"פ שנתנו להם.