תביעה שהוגשה על ידי התובעת לפירוק שיתוף במקרקעין המתייחסת לזכויות במשק חקלאי במושב, ותביעה כספית על מטלטלין והזכויות הכספיות שנגבו על ידי הנתבע מאז פטירתו של אביהם המנוח. הנתבע 1 מונה ע"י הוריו כ"כבן ממשיך", אולם, זכויותיו אלו, טרם נרשמו במינהל. הנתבע בנה את ביתו במשק ומתגורר בו. בהתאם לצו הירושה, התובעת הנתבע ויורשים אחרים יורשים (כל אחד) ¼ מזכויותיו ומרכושו של המנוח. התובעת מתנגדת נחרצות לרישום הנתבע כ"בן ממשיך" ותוקפת את תקפות ה"הסכם המשולש" וכן את מדיניות המנהל. לטענת התובעת, המשק הינו חלק מהעזבון. מכל מקום, גם אם יקבע כי יש לנתבע זכויות כ”בן ממשיך”חייב הוא בפיצוי לשאר היורשים על פי סעיף 114 לחוק הירושה.

.

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה, מהטעמים הבאים:

סעיף 20 ה' "להסכם המשולש" (החל בענייננו), קובע מפורשות את אופן העברות הזכויות עם פטירת המתיישב כאשר במפורש מצוין כי אינו רשאי להורישם כראות עיניו. בהתאם לאמור בהסכם קבעו ההורים בהצהרה מיום 04.08.81 את בנם הנתבע כ”בן ממשיך”, הצהרה שאושרה על ידי האגודה והסוכנות היהודית, ובעקבות זאת, בנה הנתבע את ביתו בנחלה על פי היתר בניה שקיבל. בן ממשיך” הוגדר כמי שבונה ביתו בחלקה ליד הוריו, מעבד עמם את המשק ומצפה לכך שעם מותם בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק במקומם. לפיכך, הוא זכאי להרשם כבעל הזכויות במנהל (בכפוף לתשלומי מיסים).

באשר להחלת חוק הירושה ותחולת סעיף 8, לחוק נקבע בע"א 3836/93 כרמלי נ' כרמלי כי כאשר ישנה הוראה מפורשת בחוזה בין המנהל לאגודה לפיו המשק אינו חלק מהעזבון הרי שהסכם זה מחייב ולא ניתן היום לבוא לקבוע כי הסכם זה אינו מחייב הצדדים.

כ"כ, כאשר נקבע מפורשות כי הזכויות במשק אינן ברות הורשה, וכי כאשר נקבע "בן ממשיך" אין תחולה לסעיף 114, הרי שהסכם זה מחייב את כל הצדדים גם אם אין בכך "צדק חלוקתי".