מינוי בן ממשיך הסותר צוואה

הסימפתיה שמגלים בתי המשפט ליורשיי נחלה המבקשים לקיים את רצונם האחרון של הוריהם כפי שבא לידי ביטוי בצוואתם, לא תמיד מספיקה כדי לשנות את התחייבויות ההורים מהעבר. על הסתירה בין מסמכי מינוי "בן ממשיך" שנעשו במסגרת הסכם משולש לבין קיומה של צוואה מאוחרת שמורישה את הנחלה לצאצא אחר במסגרת הסכם דו צדדי ודעתו של בית המשפט העליון בסוגיה זו נדון במאמר זה.

לא אחת לאחר שכבר מונה בן ממשיך, מחליטים ההורים לערוך צוואה אשר נוגדת וסותרת את המינוי, בדרך כלל זה נעשה כשהמושב עבר כבר להסכם משבצת דו צדדי וקיימת הוראה מפורשת שניתן להורות בצוואה למי תעבורנה הזכויות בנחלה סעיף 19ג' 4 להסכם המשבצת.

קיומה של צוואה מאוחרת במועד למינוי בן ממשיך, מעסיקה רבות את בתי המשפט אשר נדרשים להכריע למי העדיפות? למסמך הראשוני שבו מונה בן ממשיך או לעמדתם של ההורים המצווים בצוואה מאוחרת שנערכה על ידם.

תקציר הסיפור אשר נדון במסגרת 3 בתי משפט שונים והוכרע ע"י בית המשפט העליון הינו על הורים אשר להם 2 ילדים בן ובת ובמסגרת הסכם משולש מינו את הבן כבן ממשיך, המינוי אושר ע"י הסוכנות היהודית בשנת 1981, המינוי אושר ע"י המושב ואפילו ע"י מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1993 לקה האבא במחלה שהצריכה טיפול וליווי צמוד והבת עברה להתגורר עם ההורים בביתם ונותרה עמם עד לפטירתם כשהיא סועדת אותם ומטפלת בהם.

לאחר פטירת האב הועברו הזכויות על שמה של האם והיא נותרה בעלת מלוא הזכויות בנחלה. והנה בשנת 2004 החליטה האם לערוך צוואה ובה הורישה את כל הזכויות במשק לבת בניגוד למינוי עליו חתמה בעבר, כשהיא מציינת מפורשות בצוואה כי ידוע לה שמינתה בעבר את בנה כבן ממשיך במשק אולם החליטה לערוך צוואה חדשה ובה להוריש את מלוא הזכויות לבת וזאת כאות הוקרה על מסירותה של הבת וטיפולה בהוריה בעת זקנתם.

האמא נפטרה בשנת 2008 וכל אחד משני ילדיהם של ההורים המנוחים טען: "כולה שלי"

הבת טענה שכל המשק שייך לה מכח הצוואה שנערכה כאשר המושב כבר היה בהסכם משבצת דו צדדי ולכן יש להתייחס רק לצוואה אשר בה הורתה

האמא למי תועברנה הזכויות בנחלה.

הבן טען שכל המשק שלו מכח מינויו כבן ממשיך בעת שהסכם המשולש חל באגודה ומתוקף מינוי זה כל הזכויות שלו גם אם אלו סותרות את הוראות הצוואה המאוחרת.

בית המשפט לענייני משפחה קבע:

כל הזכויות במשק מגיעות לבן שמונה כבן ממשיך שכן הליך המינוי שלו כבן ממשיך נעשה כדין והושלם בעת בו היה בתוקף ההסכם המשולש ולאור כך שגם בהסכם המשבצת הדו צדדי החדש ישנה הוראה שמעניקה עדיפות בהליך ההורשה לקיומו של בן ממשיך אשר נעשה במסגרת הסכמים קודמים ויש לכבדם.

הבת ערערה לבית המשפט המחוזי:

בית המשפט הותיר את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה כפי שהיא למרות שהתוצאה מעוררת חוסר נוחות על כך שלמעשה לא ניתן לקיים את רצונה האחרון של האם לגמול טובה לבתה על הטיפול המסור שהעניקה להוריה באחרית ימיהם. בית המשפט המחוזי הציע שמן הראוי היה לאפשר לבת להמשיך ולהתגורר בבית ההורים למשך ימי חייה, מבלי לפגוע כמובן בזכויותיו הקנייניות של הבן הממשיך בנחלה.

הבת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון:

למעשה התבססה בבקשת רשות הערעור רק על הבקשה להמשיך ולהתגורר בבית ההורים ללא קבלת זכויות בנחלה.

בית המשפט העליון (בע"מ 3872/14), חוזר על עיקרון העל לפיו הזכויות במשק לא נכללות בעיזבון המנוחה ומכיוון שאין אדם מוריש יותר מאשר יש לו, הרי שהוראות הסכם המשבצת מונעות מהאם להוריש זכויות בנחלה אשר כבר אינן שלה ומכיוון שרק הוראות ההסכם המשבצת הן שמחייבות, יש

להותיר את המשק בחזקת הבן הממשיך למרות שמצווה לקיים דברי המת ולמרות שרצונה האחרון של האמא בא לידי ביטוי בצורה מפורשת בצוואה שנערכה על ידה.

תוצאה זו אליה מגיע בית המשפט אינה נוחה ואינה מתיישבת עם הכרת התודה הבסיסית אולם היא מתחייבת כאשר הוראות הסכם ספיציפי מעניקות זכויות יתר להליך מינוי בן ממשיך ומחייבות את בית המשפט להיצמד להוראות ההסכם גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם כללי הצדק הטבעי.