מעמדם של בעלי נחלות שאינם חברי אגודה - פסק דין מושב שזור

בראשית שנות ה- 80 נקלטו במושב שזור 19 משפחות חדשות אשר קיבלו מהמוסדות המיישבים זכויות הזהות "לכאורה" ליתר 55 חברי אגודת מושב שזור שהיו המשפחות הוותיקות.

אותן משפחות חדשות קיבלו לכאורה, שכן במהלך השנים שחלפו, היתה אבחנה ברורה בין המשפחות הוותיקות שייסדו את המושב לבין המשפחות החדשות שהתקבלו להתגורר במושב ושמעמדן היה נחות ובלתי שוויוני ושלא כמו יתר חברי האגודה מן המניין המחזיקים בנחלה.

ניתן לתמצת ולומר כי עיקר הסכסוך בין המתיישבים החדשים למשפחות הוותיקות הינו:

האם קבלת המתיישבים החדשים להתגורר בשטח המושב הקנתה להם מעמד זהה כפי יתר חברי האגודה והאם מעמדם הוא כשל בעלי נחלות רגילים על חובותיהם וזכויותיהם או שמדובר במעמד נחות ביחס לבעל נחלה רגיל במושב.

הצדדים ניהלו הליך עצמאי בפני רשם האגודות השיתופיות אשר לאחר מינוי חוקר בעניין קבע כי אכן המשפחות החדשות קיבלו נחלות ולא רק מגרשים לבניית ביתם ואילו המושב פעל בניגוד להסכם המשבצת וחילק את יתרת הקרקע ואת אמצעי הייצור שיועדו ל-20 הנחלות החדשות רק למשפחות המייסדים. הרשם הורה למשפחות החדשות להגיש בקשה להתקבל לחברות באגודה אולם באסיפה הכללית שקיימה האגודה הוחלט שלא לקבלם.

בהמשך קבע הרשם כי אין בסיס להתערב בהחלטת האסיפה הכללית שלא לקבל את המשפחות החדשות לחברות, משום שההחלטה אינה נובעת מאפליה, אלא רק מהרצון הלגיטימי של המשפחות הוותיקות למנוע את הקטנת חלקן בנכסי האגודה.

המשפחות החדשות פנו לבית משפט המחוזי בתביעות שונות שמטרתן להצהיר שהינם זכאים להקצאת קרקע כך ששטח נחלתם יהיה 30 דונם, הם זכאים להקצאת מים ומכסות ייצור, ולחלק יחסי בפיצויים כספיים שקיבלה האגודה.

טענתם העיקרית של המשפחות החדשות היתה שלא ניתן לתת למונח "נחלה" משמעות כפולה, והמושב אינו יכול לצקת לתוך מונח זה משמעות שונה ממה שמקובל, ולהפוך אותם לבעלי "נחלות נכות", ללא אמצעי ייצור, ללא אפשרות מעשית לעסוק בחקלאות. הסיבה שהמושב מסרב לקבלם לחברות הינה על מנת למנוע מהם ליהנות מהזכויות שמהן נהנים 55 המשפחות הותיקות וברור שאם כל קרקעות המושב יחולק בין 75 בעלי נחלות ולא בין 55, כל משפחה תקבל נתח קטן יותר, ולכן למשפחות הותיקות אין שום רצון לצרף את המשפחות החדשות כחברי אגודה.

עוד הוסיפו המשפחות החדשות וטענו שיש לראות בהם בעלי נחלות גם אם לא יקבלו אותם לחברות באגודה ודחו את הטענה כי בעל נחלה חייב להיות חבר באגודה, וכסיוע לטענתם הביאו דוגמא לכך שגם מי שהפסיק להיות חבר באגודה שיתופית זכאי להישאר בעל זכות בנחלה (זאת, בהתאם להחלטה מס' 970 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 9.6.2003 .

מנגד טען המושב כי בפועל מעולם לא הוקצו אמצעי ייצור למשפחות החדשות כמו למשפחות החדשות היות והם אינם חברי אגודה ומעולם לא התקבלו לחברות לא נהנו מהזכות להצביע ולהיבחר לאגודה.

בית המשפט המחוזי סבר שלא ניתן להותיר את המצב הקיים על כנו ולכן רק בשינוי המצב הקיים מכאן ואילך, יהיה כדי לעשות צדק (ללא זכאות של המשיבים לכספים או הטבות שהוענקו בעבר לבעלי הנחלות). בית המשפט הוסיף, כי על המשיבים לפנות שוב לאגודה ולהגיש מועמדותם לחברות, וכי עליהם לקבל את הנחלות שיועדו להם בכפוף להתחייבותם לעסוק בעיבוד האדמות.

בסופו של יום לאחר הגשות ערעורים על החלטות רשם האגודות ולאחר שאגודת מושב שזור ערערה על פסקי הדין שנתנו ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה אשר נדרש למעמדם של המשפחות החדשות, הסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון ביקש לקבל את התייחסותם של המוסדות המיישבים רשות מקרקעי ישראל, והסוכנות

היהודית בכדי שיוכל לגבש דעה וכך מבין שלושת האפשרויות שהונחו בפני בית המשפט, הוחלט על אימוץ המתווה לפיו כל השטח העודף מעבר לשטחים השייכים ל-55 בעלי הנחלות הוותיקים במושב אותם קיבל המושב עבור המשפחות החדשות, יוחזר לרשות מקרקעי ישראל והשטח בהם מחזיקים המשפחות החדשות והמשמש אותם למגוריהם יוקצה להם כמגרשי מגורים כך שיוכלו להתקשר עם רמ"י בחוזים פרטניים.

בית המשפט העליון קבע שהעובדה שהמשפחות החדשות אינם חקלאים, לא עסקו בחקלאות ולא התקבלו לחברות באגודה במהלך השנים ובמיוחד לאור מערכת היחסים בינם לבין המושב הם גם לא יהיו חברי האגודה בעתיד, לא ניתן לראותם כבעלי נחלות קלאסיים ויצירת מעמד של בעלי נחלה ללא שיוך כחבר אגודה מנוגד לרעיון העומד בבסיסן של הנחלות החקלאיות. 

בית המשפט העליון מציין כי למרות שבעבר הוכרו מקרים חריגים שבהם נערכה הפרדה בין החברות באגודה לבין הזכאות לנחלה, הרי שהעובדה שהמשפחות החדשות עצמן התנהלו לאורך שנים רבות כמי שזכאיות לקבל רק שטח למגורים, ולא משק חקלאי של 30 דונמים ולאורך השנים לא נשאו בחובות שהוטלו על יתר בעלי הנחלות הוותיקות אינו מקנה להם מעמד זהה לבעלי יתר הנחלות במושב.

אומנם הסיטואציה הקיימת כיום בה המשפחות החדשות רשומות כבעלות נחלה למרות שלא הוקצתה להם בפועל נחלה ואמצעי ייצור ולמרות שאינם חברי אגודה, הינה מעוותת והגיעה העת לשים קץ לעיוות, אולם בית המשפט העליון מעדיף את הותרת המצב הקיים על כנו, כך שהמשפחות החדשות יסתפקו בקבלת מלוא זכויות המגורים במגרש בו הם מחזיקים (דבר שיחייב אותם בתשלום דמי חכירה מהוונים עבור זכויותיהם במגרש) ואילו מנגד המשפחות הוותיקות יאלצו לוותר על השטחים החקלאיים אותם קיבלה האגודה ואשר שימשו רק את המשפחות הותיקות, שלא כדין, במשך 30 שנים.